להיות עצמאית, להיות לבד. 

מדינת ישראל, כבר בת 62, עצמאית. אך לטוב ו(בעיקר לרע) היא לבד.

כבני אדם, לא קיימת עצמאות מוחלטת אלא תמיד העצמאות היא יחסית.
כהורים, אנו מדברים על הרצון לפתח עצמאות, אצל ילדינו ופועלים כדי לקדם אותה.

עצמאות זה לא משהו שנולדים איתו, זה לא כישרון.
זהו שריר שצריך לפתח. וכמו כל שריר, רצוי שיהיה מאמן בסביבה שילווה בשלב האימון

גדלתי בבית מרובה ילדים,  הוריי גרים בקצה המדינה, אולי בגלל זה אני זוכרת את עצמי עצמאית, תמיד ובכל מצב. מגיל 18, אני גרה מחוץ לבית. עצמאות בשבילי היא הישרדות, היא טבע, היא דרך חיים. לכן, אני מתקשה מאד להבין את התופעה של צעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם המתגוררים עדיין עם ההורים. איך זה יתכן?

כשלמדתי לתואר הראשון, גרתי בת"א, בדירה שכורה ונאנקתי תחת העול הכלכלי במקביל ללימודים.
בבית שלנו נהוגה גישה חינוכית שאומרת שכל ילד שרוצה בכך זוכה למימון של לימודים ושל הוצאות בריאותיות. כל השאר - שכר דירה, בילויים, מחייה - עלינו.
אני מודה שבזמנו קנאתי בחברות שהוריהם שילמו להם הכל! 
ובקיבוצניקיות, בכלל, להן היה "אסור" לעבוד במהלך השבוע, הן היו צריכות להשקיע בלימודים, כשאני שטפתי בתים ועשיתי בייביסיטר בשביל "לסגור את החודש".

היום אני מודה להורי, שהביאוני עד הלום ופיתחו אצלי את שריר העצמאות.

האם את מרגישה שאת עצמאית במלוא מובן המילה?
באילו תחומים את מרגישה שאת לא עצמאית?
האם יש קשר בין עצמאות לבין גיל?
ומה הקשר בין תלות לעצמאות?
האם תלות רגשית מעידה על חוסר עצמאות?

עצמאות  היא קודם כל עצמאות מחשבתית.
החופש להיות מי שאני רוצה להיות!

ללא קשר למה הוריי/אחיי/הבוס/בן הזוג/ילדיי חושבים, עליי.
עצמאות כלכלית, אינה קשורה לכמה כסף יש לי בבנק, או אין ליL) היא קשורה, בקשר הדוק ליחס שלי לכסף, לאמuנות המיטיבות שלי ו/או לאמונות המגבילות שלי על כסף.

הקושי והמאבק, כמו גם הגישה החינוכית והאילוצים מבית, היו שיעור משמעותי בחיי ולימדו אותי כי אני יכולה לעמוד ברשות עצמי.

עצמאות קשורה קודם כל לאמונה שלי בעצמי, ומתחילה בהכרה מי אני ולאן אני הולכת.